טבריה היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובקעת כינרות. טבריה ממוקמת לצד חופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. בסמוך לאחר הקמת העיר, פעל ישו באזור צפון הכנרת, והדבר הביא לכך שבנצרות נחשב האזור לקדוש, ובטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. גם ביהדות, טבריה הייתה לאחת מארבע ערי הקודש. גדולי ישראל פעלו בעיר, ונקברו בתחומיה, וביניהם רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא, הרמב"ם והשל"ה הקדוש, שקברותיהם משמשים מוקד לעלייה לרגל.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. לאחר הדלדלות היישוב היהודי בעיר נעשו נסיונות שונים לחדשו, עד שהוא חודש על ידי דאהר אל עומר, שהזמין, בשנת 1740 את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר. בשנים שלאחר מכן הפכה העיר לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות ההגנה, והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה כיום למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבת העיר לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות, וכן היא משמשת כמרכז תעשייתי אזורי.

היסטוריה

בתקופות הרומית והביזאנטית

טבריה נוסדה בסביבות שנת 20 לספירה בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. אנטיפס נתקל בבעיות ליישבה מכיוון שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טומאה. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה בכפייה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת 39, סופחה העיר ביחד עם שאר תחומי שלטונו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון ולאחר מותו בשנת 44 עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה.

תושבי העיר לא השתתפו במרד הגדול בין השנים 66 - 73. היא הפכה למרכז יהודי משגשג ולפוליס היחידה בעולם הרומי שאוכלוסייתה יהודית. העיר הייתה מקום מושבה האחרון של הסנהדרין. השליטה בעיר נלקחה מהיהודים והועברה לידי תושביה הפגאנים בשנת 120 לערך, צעד זה היה ביטוי להחרפה ביחסים עם הרומאים שהתרחשה בזמן זה.

התלמוד הירושלמי חובר ברובו בטבריה ונחתם בה. בין האמוראים שפעלו בטבריה ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' אמי ור' יוסי. בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בה (באזור המלונות) התגלה רחוב העמודים (הקרדו), בית המרחץ, שער הכניסה הדרומי של העיר, מבני מגורים, רחובות ועדויות לאצטדיון ותיאטרון. אמת מים הוליכה את מימי נחל יבנאל אל העיר, וחומה ארוכה שכללה את הר ברניקי ממערב נבנתה בתקופה הביזאנטית.

בתקופה המוסלמית הקדומה

בתקופה המוסלמית הקדומה היוו היהודים את הקהילה הגדולה ביותר בעיר, וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-‏10 או המאה ה-‏11. אחד העיסוקים של יהודי טבריה היה בתעשיית הספר העברי. הם העתיקו כתבי יד, ניקדו אותם, כרכו אותם והם נשלחו לקהילות היהודיות ברחבי העולם.פעלו בטבריה ממציאי הניקוד העברי המקובל היום, ולכן הוא נקרא "הניקוד הטַבְרָנִי". מתקופה זו נמצאו מבני מגורים רבים ומספר מטמונים המכילים תכשיטים ומטבעות. בתקופה זו אנו מוצאים גם שמכנים את טבריה בשם "מדינת מעזיה", על שם משמרת מעזיה, שעל פי המסורת עקרה מירושלים ועברה לדוּר בה לאחר מרד בר כוכבא.

בהתקופות הצלבנית והממלוכית

אוכלוסיית העיר ומבניה השתנו באחת עם הכיבוש הצלבני של ארץ ישראל בשנת 1099. טבריה נבנתה מחדש צפונית לעיר הרומית כבירת "נסיכות הגליל" של "ממלכת ירושלים" הצלבנית. הנסיך טנקרד הפכה למרכז מנהלי חשוב בגליל כולו. בעיר הוקמו ארמונות ומבצר, וחומה מרשימה הקיפה אותה. אל המבצר ניתן היה לגשת בסירה הישר מהכנרת, אל קומתו התחתונה.

הפרק הצלבני הגיעו אל קיצו עם מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין, לא הרחק מהעיר. צבאותיו המוסלמיים של צלאח א-דין צרו על העיר, וכתגובה לכך הוזעקו צבאות הצלבנים שהתאספו קודם לכן ליד מעיינות ציפורי. המפגש, למרגלות הר קרני-חיטין, עיצב במידה מרובה את פני העולם המוסלמי והנוצרי כיום.

במאה ה-‏13 הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, גרמניה וספרד וחלקם התיישבו בטבריה.^[1]

אך במשך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בחורבנה המוחלט. ותיאורי הנוסעים מספרים על עיי חורבות.

בתקופה העות'מאנית

חידוש היישוב היהודי במאה ה-16

היהודים חזרו להתיישב בטבריה במאה ה-‏16. תייר נוצרי מצא בטבריה ב-‏1549 עדה יהודית קטנה. כנראה יהודים מצפת שהתיישבו בטבריה^[2]. שיקומה בא לה בשנת 1564 מידי האישה היהודיה דונה גרציה נשיא וחתנה דון יוסף נשיא, מאנוסי פורטוגל, ששמו להם למטרה לסייע ליהודים בכל העולם. הם שכרו מידי הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון ("המפואר") את חורבות העיר ב-1000 דוקאט לשנה, דונה גרציה מימנה את הקמת החומה ושיקום העיר, הקימה בה בתי כנסת והחזיקה ישיבה, דון יוסף נשיא העמיד לרשות העולים ספינות וכן שתלו בעיר עצי תות לפיתוח תעשיית משי והביאו כבשים מרונים לפיתוח תעשיית אריגים. בכוונתה של דונה גרציה היה לעלות ולהתיישב בעיר אך היא נפטרה בדרכה בקושטא בשנת 1569, שנים ספורות לאחר השלמת הבנייה. העיר טבריה התקיימה בזכותם כמאה שנים.

חידוש היישוב היהודי במאה ה-18

בשנת 1740 הזמין שליט הגליל דאהר אל עומר את הרב חיים אבולעפיה, רבה של העיר איזמיר, שסבו היה רב העיר טבריה, "לחדש את מסורת אבותיו", ולחדש את היישוב היהודי בטבריה שננטשה על ידי היהודים שבעים שנה קודם. הרב אבולעפיה חידש והחיה את היישוב היהודי בעיר. בשנת 1742 הוא קיבל איגרת מיהודים בדמשק, ביניהם השולחני של סּולֱ‏מאן פאשה שהיה משנה לשולטן הטורקי, בו הם מבקשים ממנו כי יורה ליהודי טבריה לעזוב את העיר ולעבור לצפת או לעכו. באגרת נאמר כי סולימאן, פחה דמשק, עומד לצאת למלחמה במטרה לכבוש את טבריה, להרוג את דאהר אל עומר, להחריב את בתיה ולפגוע ביושביה. הרב אבולעפיה פנה לדאהר, אשר מנה בפניו שלוש סיבות מדוע לא ייתכן שסולימאן יגיע לטבריה.

המסקנה היא כי למשנה למלך בדמשק אין יכולת לבצע את תוכניתו ורק יש לו איבה כלפי דאהר, שנובעת מקנאה שמקורה באירועי העבר. יהודי העיר משיבים ליהודי דמשק כי מדובר ב"תחבולה" והם לא יעזבו את העיר. לטבריה מגיע אגרת שנייה מדמשק ובה יהודי טבריה מתבקשים לפנות אותה מיד. בינתיים דאהר מקבל אגרת מהממונה עליו מצידון שאין לה מה לחשוש מפחה דמשק. בין לבין, שליחים מודיעים לדאהר כי צבא סולימאן יצא מדמשק לכיוון טבריה ומצויד בשפע של ארטילריה. ואכן תוך זמן מה צבאו נצפה צבאו על תותחיו ק"מ אחד צפונה מטבריה על ההרים. יעקב בירב בזכרונותיו מונה את הצעדים שננקטים בעיר להגנתה:

כעבור זמן מתחילה ההתקפה על טבריה: פגזים נופלים עליה לרוב. בירב מספר בזכרונותיו, כי הפגזים נופלים בעיר רק בשדות פתוחים או מגיעים לטווח ים כנרת. בעיר עצמה הבתים לא נפגעים וחיי התושבים נמשכים כסדרן. אפילו אין מצור על העיר והאספקה החקלאית מגיעה לטבריה כסדרה. בהפוגה מחליט דאהר לשלוח את אימו לסולימאן, עם שי כספי גדול, להביע את רגשי הכבוד שהוא רוכש לו, את הנאמנות שלו לאימפריה העות'מאנית ולבקש ממנו כי יַ‏שוּ‏ב לדמשק, אך סולימאן לא מגלה נכונות להסיר את המצור. וכך במשך חודשים רבים, הפגזות חוזרות על עצמם, לעיר לא נגרמים נזקים, והאמא יוצאת - ארבע פעמים - עם שי כספי ומבקשת מסולימאן כי יחזור עם צבאו לדמשק. יהודי טבריה שומעים בינתיים כי מגפת דבר פשטה בין יהודי צפת ורואים בכך נס שלא עזבו את העיר.

סולימאן מחזיק בתואר של מנהיג המשלחת הרישמית של העולים לרגל למכה מדמשק, אחת בשנה. מועד העלייה לרגל מתקרב ואם הוא ימשיך את המצור על טבריה הוא יפסיד את תפקידו המכובד. הוא מבקש מדאהר כניעה סמלית: הריסת חלק ממגדל העיר וצעדה של חלק מצבאו ברחובה הראשי של טבריה. אם יסכים לכניעה החלקית והפומבית סולימאן יוכל לשוב בכבוד לדמשק ודאהר יוכל להמשיך לשלוט על טבריה. דאהר אינו נותן בו אימון ומסרב להצעת הכניעה המכובדת. הזמן דוחק וסולימאן נאלץ לחזור לדמשק מבלי הישג כל שהוא. יהודי העיר קובעים את יום הנסיגה, ד' כסלו, ליום פורים מיוחד ליהודי טבריה.

סולימאן מחליט לבוא לטבריה פעם שנייה. הפעם הוא לא מספיק להגיע לעיר ובדרך אליה הוא נתקף בהרעלת קיבה ומת. ר' יעקב בירב מסיים את זיכרונותיו במשפטים אלה: "כלי המלחמה (של סולימאן) הוסעו לעכו, את ה"פגר" (סולימאן עצמו) הוליכו לדמשק ויום ז' אלול נקבע ליום משתה ושמחה. כי בו נפגר המשנה ומת, כן יאבדו כל אויבך ה', כן תראנו התשועה הגדולה בביאת משיחנו במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון".

החל משנת 1777 התיישבו בטבריה קבוצות של חסידים ממזרח אירופה, בהנהגת רבי מנחם מנדל מויטבסק. ב-1 בינואר 1837 נחרבה העיר ברובה ברעידת אדמה חזקה. רוב חומות העיר קרסו ומאות מתושביה ניספו.

טבריה היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וחברון) שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן במאה ה-19.

בתקופת המנדט

בימים 11 במאי עד 16 במאי 1934, התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. היום הגשום ביותר היה ב-14 במאי, והוא לווה בברד וסופות ברקים ורעמים, אשר גרמו לזרימת סחף ממדרונות הבקע המערבי לתוך העיר טבריה. בגלל תשתית לקויה והעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו.

ב-2 באוקטובר 1938 נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר ורצחו 19 יהודים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה.

מלחמת העצמאות

בראשית פברואר 1948 החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה בה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות, שמנו כ-6,000 איש כל אחת. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים לעבור לאזורים בטוחים והיהודים החלו להתקבץ בשכונות היהודיות ועזבו את העיר העתיקה בחסות ההגנה. בחודש מרץ הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות. ישראל גלילי בירך על ההסכם. ב-8 באפריל התחדשו היריות. ב-12 באפריל נכבשו שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי) על ידי ההגנה, כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. בין ה-16 ל-17 באפריל כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח תקפו את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולעבר הירדן המזרחי.‏‏^[4]

צה"ל הרס את בתי העיר העתיקה לאחר שנבזזו בשני שלבים, הראשון בקיץ 1948 והשני החל מסוף ינואר 1949. הריסת העיר העתיקה נעשתה מתוך שילוב של רצון לשפר את פני העיר, לסלול כביש ראשי ולמנוע את שובם של הערבים שעזבו את העיר בעקבות הקרבות באפריל 1948 ‏^[5]. כנגד ההרס נטען שהוא נעשה באופן בלתי חוקי תוך גרימת נזק מכוון לבתים ואחר כך הריסתם בטענה שהם אינם ראויים למגורים. שנים רבות עברו עד ששולמו פיצויים לבעלי הבתים היהודיים שבתיהם נהרסו.

העיר העתיקה של טבריה השתרעה על שטח של כ-200 דונם לחוף הכנרת. הבנייה בעיר העתיקה היתה צפופה ביותר, עם כ-700 בתים שכללו מעל 2200 חדרים ‏^[6]. למרות שעל פי התכנית היה מיועד כל בית להבנות על מגרש של לפחות 500 מ"ר, רב הבתים נבנו על מגרשים של בין 100-200 מ"ר ‏^[7]. בעיר העתיקה התגוררו מעל 150 משפחות יהודיות מהיישוב הישן, ברובן ספרדיות, ביחד עם תושבי העיר העתיקה הערביים שכללו את רובם של ערביי טבריה שמנו בין 2500-4000 נפש ‏^[8]. היוזמה להריסת הבתים יצאה מיוסף נחמני ומשה וייס חברי מועצת עיריית טבריה אשר בקשו לנצל את ההזדמנות שהבתים התרוקנו מתושביהם כדי לסלק את מה שנראה בעיניהם כמשכנות עוני ולשדרג את העיר. אליהם הצטרף מטה חטיבת גולני אשר בקשה לסלול דרך ראשית שתעבור דרך העיר. נחמני ווייס ניסו לשכנע את ראש העיר, משה דהאן, להסכים לתכנית להריסת העיר העתיקה, אולם הוא התנגד. למרות זאת, באמצע אוגוסט 1948 החלה פלוגת הנדסה של חטיבת גולני, בפיקודו של בנו של נחמני, לפוצץ שורת בתים בעיר העתיקה ‏^[9]. בעקבות פניות של בעלי בתים בעיר העתיקה אל ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הורה בן גוריון להפסיק את ההרס ולדון בעניין בצורה מסודרת. בדיון שהתקיים בעניין נדונו שלושה סוגי בתים: בתים במצב רעוע, בתי ערבים במצב תקין ובתי יהודים במצב תקין. לגבי הבתים הרעועים נתקבלה חוות דעת של מהנדס העיר שיש להרסם ולגבי בתי הערבים נתקבלה חוות דעת של יגאל ידין שיש להרסם כדי למנוע חזרת תושביהם ‏^[10]. בסוף ינואר 1949 יצאה פקודה מהמטה הכללי לפיקוד צפון לבצע את הריסת הבתים והמבצע החל בתחילת פברואר 1949. מתוך כמעט 700 בתי העיר העתיקה, נהרסו בשלב זה 477 לפי דיווח של מנהל האגף לשלטון עצמי ו-624 בתים לפי דיווח של בכור-שלום שטרית. על פי האגף לשלטון עצמי, כ-55% מהבתים היו בתים רעועים של יהודים ‏^[11].

טבריה במחצית השנייה של המאה העשרים

טבריה בשנות האלפיים

העיר היא מרכז תעשייתי אזורי. ישנם בה אזורי תעשייה וקרוב אליה - אזור התעשייה קדמת הגליל, אזורי התעשייה ג' ו-ד', אזור תעשייה ומלאכה ליד שכונת "קרית משה". אזור התעשייה ממלא מקומות עבודה ביישובים שמסביבה, כגון: גבעת אבני וכו'. טבריה היא עיר תיירות מרכזית בישראל, המטפחת גם אטרקציות יהודיות- דתיות והיסטוריות. רוב מקורות התעסוקה בעיר קשורים בתיירות. כגון: מלונות, מסעדות, חופי רחצה ופעילות ימית, אתרים ארכאולוגיים, מרכזי קניות וכדומה. בעיר קיים פארק ארכאולוגי עירוני בשם "פארק טבריה ע"ש ברקו", הממוקם מול החוף העירוני ומכיל אמפיתיאטרון, במת מופעים, משטחי דשא ומוצגים ארכאולוגיים מתקופות שונות.

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לספטמבר 2009, יש בטבריה 39,400 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎-1.1%‏.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2008, העיר מדורגת 5 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשס"ח (2008-2007) היה 43.7%. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2007 היה 4,647 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,743 ש"ח).

להלן גרף התפתחות האוכלוסייה בעיר:

• נתוני 1922 ו-1931 - ‏לפי נתוני מפקד האוכלוסין של המנדט הבריטי‏; נתוני 1946 מבוססים על ‏אומדן סך כל האוכלוסייה לסוף שנה זו. בחלוקה אתנית: 4,990 מוסלמים, 6,030 יהודים ו-780 נוצרים על בסיס אתר palestineremembered.

תיירות

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל, מוקדי התיירות המרכזיים הם ימת הכנרת, קברי צדיקים, אתר חמי טבריה וכן הטיילת החדשה והשווקים המקומיים. בטבריה 31 מלונות ובהם 3627 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה הוא נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בארץ: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2008 היה 60% זאת בהשוואה ל67.6% באילת ו66.4% בירושלים (למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2009) בטבריה לנו בשנת 2008 1,657,600 מבקרים, 47% מתוכם היו תיירים מחו"ל.

בשנים האחרונות חווה טבריה ירידה בחלקה היחסי במספר הלינות הן בקרב ישראלים והן בקרב תיירים. עד לשנת 1998 טבריה נטלה את המקום השני אחרי אילת במספר לינות הישראלים וכיום היא ניצבת במקום הרביעי. בלינות תיירים הייתה טבריה עד שנת 1998 במקום רביעי וכיום היא ניצבת במקום השביעי. את הירידה בחלקה של טבריה במפת התיירות ניתן להסביר בגורמים תדמיתיים ובהתפחותה של אילת והאירוח הכפרי בצפון.

טבריה נחשבת יעד אטרקטיבי לנופש בקרב חרדים, בסקר שנערך ב-2007 נמצא ש-21% מן הנופשים החרדים שיצאו לנופש בארץ בשנה האחרונה עשו זאת בטבריה. הביקוש החרדי לנופש הוא בעיקר בתקופת בין הזמנים (שלושת השבועות שבין ט' באב לראש חודש אלול). בשל הביקוש הגדול נשכרים עבור החרדים מספר מלונות המשמשים את האוכלוסייה הכללית במשך כל השנה.

אתרי תיירות בטבריה

• פארק ארכאולוגי טבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה- 1 לספירה ועד למאה ה- 11 לספירה, ימי שלטונם של הפאטימים. פארק האירועים המרשים חושף לציבור הרחב את עברה המפואר של העיר טבריה והינו אבן שואבת לתיירות פנים וחוץ. הפארק מציע לציבור הרחב ריאה ירוקה, הכוללת מערכת שבילים, גנים ייחודיים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז בת יותר מ- 1000 שנה. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. בימים אלו החלו העבודות לחשיפת התיאטרון הרומי העתיק המונה כ- 7,000 מקומות ישיבה וממוקם על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. בהמשך, יושלם פיתוח מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ, בית המדרש, הר ברניקי, הנמל הקדום ועוד.

• המגדל הנטוי והמנזר היווני- המנזר ממוקם בסופה של הטיילת לכיוון דרום. על פי השערה, המגדל נבנה על ידי דאהר אל עומר ושימש כחלק מחומת העיר המתמשכת שבסיומה המגדל שבמים- "המגדל הנטוי"- שנועד להגן מפני פולשים מכיוון הים. בהמשכו של הקיר הצפוני שער ברזל ועליו שלט כתובת בשפה היוונית. המנזר שייך לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בירושלים. בחצר נמצאים מנזר וכנסייה שהוקמו בשנת 1862 על גבי הריסות קדומות. כיום מוחזק המנזר על ידי נזירים יווניים המגיעים לטבריה לסירוגין ממנזר המצלבה בירושלים. הגישה אל פנים המגדל הנטוי שעומד כך מזה 250 שנה, הינה מתוך המנזר. המגדל הנטוי הפך לאחד מסמליה של העיר טבריה.

• מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב מיצג חזותי ייחודי ומרשים, הנושק לשפת הכנרת. המיצג, שהינו פסל סביבתי, מתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ- 3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד כה נעשתה באופן ידני. ומטרתו העיקרית היא מדידת מפלס האגם הלאומי באמצעות מערכת טכנולוגית מתקדמת (באופן דיגיטאלי) לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות. הפרויקט, הממוקם ב"עיר הכנרת" מהווה סמל למפלס הכנרת, ולמרות שהוקם רק לפני כשלוש שנים הפך לאטרקציה תיירותית- בינ"ל ואבן שואבת לתיירות חוץ ופנים.

• טיילת יגאל אלון - הטיילת המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך החוף המזרחי של העיר ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חניות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בתוך כך הוקמו במתחם 2 אטרקציות מרהיבות: מוזיאון הפסלים הפתוח –בסמטה ציורית המקשרת בין מתחם דונה גרציה לשפת אגם הכנרת הוקם מתחם פסלים המהווה גן אומנותי הפתוח לקהל הרחב, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון.

• חצר היהודים - בחצר היהודים, מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת "עץ החיים", בית הכנסת של "חסידי קרלין" ובית הכנסת "הסניור".
  • בית הכנסת "עץ החיים"- ע"ש רבי חיים אבולעפיא, מחדש היישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. בית הכנסת חרב ושוקם מספר פעמים ברעש של 1837 ובשיטפון של 1934. בית הכנסת בנוי על שרידי בתי כנסת קדומים וביניהם בית כנסת שהתפלל בו האר"י הקדוש ונחשב בזמנו לאחד מבתי הכנסת היפים בארץ. בית הכנסת ממוקם מאחורי אתר ההנצחה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל (במרכז המדרחוב הראשי של העיר).
  • בית הכנסת "הסניור"-נבנה לאחר הרעש הגדול בשנת 1837, על ידי רבי חיים שמואל. ליד בית הכנסת נמצא בית המגורים של המשפחה, כאשר בקומה הראשונה נמצא מקווה עתיק, ככול הידוע זהו מבנה המגורים הפרטי היחיד שנותר מהעיר העתיקה. כיום, מופעל המקום על ידי בני משפחת ניניו.

• גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה "חמת". עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושוע בן נון. כמו כן המשיכה לשרוד התקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה ה-4, מצויה רצפת פסיפס מקסימה של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולארי במבנה דתי-יהודי, ומשקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים בעלי חשיבות דתית בטבריה

בעיר ובסביבותיה ישנם אתרים רבים בעלי חשיבות דתית: קבר הרמב"ם ובסמוך לו קבר רבי יוחנן בן זכאי, קבר רבי מאיר בעל הנס וקברים של תנאים ואמוראים, בהם קבר רבי עקיבא ולצדו קבר הרמח"ל, ובמורד אותו ההר קבורים רבי חייא ובניו. חמי טבריה מוזכרים בכתבי חז"ל וידועים כבעלי תכונות מרפא כבר מן העת העתיקה. הכנרת מוזכרת במדרשים כ"ימה של טבריה".

בעיר שני מסגדים שנבנו בתקופת דאהר אל עומר, "מסגד הים" ומסגד א-זידאני. שני המסגדים עומדים היום סגורים ולא נעשה בהם שימוש לתפילה.